<h1>שו"ת הרשב"א החדשות מכת"י סימן רפ"ה</h1>
<h2>דף כג:</h2>
ולענין מה שכתבתי אני בההיא דאמרינן בריש פרק המדיר [כתובות ע' ע"א] כיון דמשעבדי לה היכי מצי מדר לה, דאף על גב דקונמות כקדושת הגוף דמו וקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד [שם נ"ט ע"ב], אלמוה רבנן לשעבודה דידה כי היכי דאלמוה לשעבודא דידיה. כתבת בשם הרמ"ה ז"ל, דדוקא במזונות אלמוה לשעבודא דידה, הא בשאר שעבודין דידה לא. והיינו אצטילא דמילתא דפרסוה אמיתנא [יבמות ס"ו ע"ב]. ואני אומר דמההיא ליכא ראיה, אלא כולהו שעבודי דידה כשעבודי דידיה דכאן וכאן אלמוה לדידה כדידיה, ואצטלא דמילתא שניא דהוי כהקדש ממש להפקיע מידי שעבוד, ואפילו משעבוד דידיה, דאלו איכא אצטלא דנכסי מלוג ופרסתא היא אמיתנא פקעא שעבודה דידיה. דלא אלמוה לשעבודא בין דידיה בין דידה אלא בקונמות בלחוד, דאינו אוסר אלא לו, אי נמי לה, אבל בקדושת הגוף דעלמא בדברים שנתפש איסור הנאה בהם, כמקדיש שור תם למזבח, ואי נמי בחמץ ושחרור ופריסה על מת, מפקיע לגמרי מזה ומזה. ותדע לך מדגרסינן בפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"ב] תני חדא עבדי נכסי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה, ואוקימנא להו לכולהו לאחר תקנת אושא וכלהו אית להו תקנת אושא, ולמ"ד לאשה ולא לאיש מאי טעמא כדרבה דאמר רבה הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, אלמא אפילו שעבוד נכסי מלוג דאלים שאין האשה יכולה להפקיעו מן הבעל בשום צד, ואפילו במכירה דבעל מוציא מיד הלקוחות לבתר תקנת אושא, אפילו הכי יכולה להפקיעו ממנו בשחררה את העבד ומדרבה, והוא הדין בשור נכסי מלוג אם הקדישתו למזבח ובאצטליתא אם פרסתה על המת. וההיא דתניא לא לאיש ולא לאשה אוקמי' התם כמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי, והילכך אינו יוצא לאיש מפני שכל הגוף לאשה ואינו יוצא לאשה מפני שכל פירות שהם כקנין הגוף לאיש. ומ"ד יוצאין לאשה ולא לאיש, כמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ואנן קיימא לן [יבמות ל"ו ע"א] בהא כר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ולגבי בעל חוב נמי כן, דאלו אסר לוה נכסיו על המלוה בקונם, לא כל כמיניה לאפקועי שעבודיה, כדאיתא בירושלמי בפרק המדיר [כתובות פ"ז ה"א], וכן הדין במקדיש לבדק הבית, וכדתנן בערכין [כ"ג ע"ב] דשעבוד בעל חוב כפדיון, ואפ"ה במקדיש למזבח ומשחרר מפקיע מידי שעבוד מדרבה דאמר רבה הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. וזה נ"ל ברור. ומעתה אין לנו לחלק בין שעבודו לשעבודה ובין שעבודן לשעבוד בעל חוב דעלמא. אחר כך בדקתי אחר הנסחאות באותה שבפרק החובל, ומצאתי בהם וכן בפר"ח ז"ל, ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דרבה ואלמוה רבנן לשעבודא, כלומר מ"ד לא לאיש ולא לאשה סבר אלמוה ומ"ד לאשה ולא לאיש סבר דלא אלמוה. אף לפי גירסא זו לא נ"ל אלא בהקדש הגוף ממש, אבל בקונם לא שאינו אלא אוסרו לבעל חובו ולא לו ולאחרים, וכענין שאמרו בירושלמי בפרק המדיר. וכן הדין בכל מה שנשתעבד הבעל לאשה בין במזונות בין בכתובה. ומה שאמרת בעשה שורו אפותיקי והקדישו, השעבוד לבד הוא מפקיע אבל החוב אינו מפקיע שהרי יכול לגבות משאר נכסים, ובזה באת לחלק בין שעבודן לשעבוד בעל חוב. ליתא דאף בבעל חוב אלו עשה שורו אפותיקי מפורש והקדישו פקע חובו לגמרי, אלא שחייב משום מזיק שעבודו של חברו למאן דאית ליה הכי, וכדאיתא בפרק השולח [גיטין מ' ע"ב] גבי עשה עבדו אפותיקי ושחררו.
